כשהיינו באים לפניו עם כיפה לא מספיק גדולה היה עוקץ אותנו ואומר: "מה זה הכפתור הזה שיש לכם על הראש?"

סבתי ע"ה היתה מספרת איך שפעם באמצע השינה רץ לפח האשפה כי חשב שמא זרקו את הלולב ולא שמרו אותו לשריפת חמץ, למרות שזה רק מנהג.

חודש לפני פטירתו באתי עם ספר תורה, הוא היה חלש נורא, אך כשנאמר לו שיש כאן ספר תורה מיד הרים את עניו ובכוח לא לו התרומם לנשק את ספר התורה, ובמשך דקה ארוכה הרים את עיניו ללוות את ספר התורה עד צאתו.

פעם חיפש עט, ולא הסכים לקחת מאבא שלי את העט מחשש שמא יתרגל לקחת מאנשים ויום אחד ישכח להחזיר ויעבור בגזל. היה שומר על כל האבידות בביתו במשך שנים ארוכות, ואף הביא לביתו ארגז של מציאות משנותיו בישיבה לשמרם עד שיבוא אליהו.

היה מוריד לנו תמיד את השרוולים מחשש שלא ניגע מעל המרפק. כידוע, דעתו של החזו"א לא היתה נוחה שמסתירים את הפאות, אז הוא הקפיד מאוד אצל כל בני משפחתו שילכו עם הפאות בחוץ, וכשהיינו שמים מאחורי האוזן היה קם ממקומו ומוציא לנו את הפאות לחוץ… כשהיינו באים לפניו עם כיפה לא מספיק גדולה היה עוקץ אותנו ואומר: "מה זה הכפתור הזה שיש לכם על הראש?" וכן כל פעם שנגענו בזקן הוא היה אומר: "ה' יעזור שיהיה לך זקן עד הריצפה".

פעם התנמנם ונפלה לו הכיפה, מיד לקח את התיק שהיה על ידו והניחו על ראשו ורק אז הרים את הכיפה. פעם ראינו אותו שוכב על הריצפה בסלון הבית באמצע הלילה. לתמיהתנו הוא אמר שראה דף על הריצפה וחשש שזה טעון גניזה, ומכיוון שהתקשה להתכופף התיישב על קרטון שהיה בסמוך אך התברר שהקרטון היה ריק, מה שגרם לו ליפול על הריצפה (ר"י צביון).

סיפר לי אחי רבי אריה: אירע כמה פעמים שהביאו לשולחן קערה של מים אחרונים ובלי כוונה נטלתי ראשון, ומיד אמר לי שאני אזמן כפי שנפסק בהלכה שהמזמן נוטל ראשון, ולא עזרו התנצלויותי שלא התכוונתי וכו'.

אירע פעם בליל א' דסוכות ששכח לכוון בכזית ראשון את כוונת הב"ח (שאינו אלא חומרא), ולאחר שנזכר בכך באמצע הלילה הלך להעיר את בנו רבי שלמה שלן אצל חמיו במרחק של כמה רחובות, שישוב לאכול כזית עם הכוונה הנזכרת.

עד היכן נזהר בכבוד הספרים תלמד אותנו הנהגתו בקודש שהקפיד לא לשבת עם הגב לספרים ולכן אף שכל פינה בביתו היתה מנוצלת לארון ספרים, בקיר שמאחורי מקום מושבו לא היו ספרים, ואף בבתים שהיה בא לברית ישב היכן שאין ספרים מאחורי גבו.

אנו בתור נכדים ראינו במשך השנים רוח הקודש כמעשים שבכל יום. במעמד תורני שערכתי פעם בביתו השתתף גם אחד מראשי הישיבות המפורסמים, רבינו הביא לכולם יין לשתיית 'לחיים'. וכשהגיע לאותו ראש ישיבה, הוא אמר שאינו יכול לשתות משום שהיין אסור לו ופעם כששתה יין בטעות הוא איבד את ההכרה והיה בסכנת חיים והוזקק להתאשפז. רבינו אמר: "אתה יכול לשתות, זה יין של מצווה וזה גם יעשה לך רפואה". הוא שתה כוסית מלאה ומאז ועד היום הוא שותה והבעיה חלפה לה.

פעם בשבת כשהייתי בביתו, בתי היחידה אז שהיתה אז כבת שש ביקשה ברכה שיהיו לה עוד אחים. הוא בירך ואמר: "אי"ה יהיו לכם שלישיה". הרבנית ע"ה שמעה זאת ואמרה: "שלישיה זה מאוד קשה, אולי תאומים". ענה רבינו: "לא חייב שיהיה בבת אחת, אפשר כל שנה אחד". ואכן כך היה, במשך שלוש שנים, כל שנה נולד לנו ילד. לאחר מכן היתה הפסקה נוספת של 6 שנים, באתי שוב וביקשתי ברכה. הוא אמר: "כעת חיה יהיה לך עוד ילד", וכן הווה.

בתי הוצרכה לעבור ניתוח כפתורים, לילה לפני כן באתי אליו להתברך והוא אמר לא לערוך את הניתוח ומחר הכל יסתדר. וכן הווה.