למחרת בבוקר ניגש רבי אליהו לרבי חיים שליט"א, וסיפר לו את כל אותו מעשה. כששמע רבי חיים את הדברים התרגש עד דמעות. אשריכם ישראל שאלו דיני תורה שלכם! מרוב התרגשות לא יכול היה להשיב, ורק לאחר ששבה אליו רוחו התייחס לגופו של ענין ואמר:

הגאון ר' שלמה לוונשטיין שליט"א, במעשה מפעים של דין תורה שהתנהל אצל מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, ותגובת רבינו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל על מעשה זה

"ויברך אלוקים את יום השביעי" (ב' ג')

לפנינו מעשה מפעים של דין תורה שהתנהל אצל מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, ותגובת רבינו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל על מעשה זה . את הסיפור סיפר רבי אליהו מן שליט"א, נאמן ביתו של רבי חיים שליט"א:

באחד הלילות השתתפתי בשמחת בר מצוה בבני ברק. במהלך השמחה ניגש אלי יהודי שאינני מכירו, ואמר לי שהואיל ואני מקורב לרבי חיים, הוא מבקש ממני לפנות אליו שיכריע בדין תורה שיש לשני אנשים בעיר. השבתי לו שרבי חיים לא עוסק בדיני תורה, ולשם כך יש את בתי הדין שבהם יושבים דיינים שעיסוקם בכך. אך היהודי בשלו: "אני יודע שרבי חיים לא עוסק בדיני תורה, אבל בכל זאת, לא מדובר במקרה רגיל של סכסוך בין שני אנשים"… הדבר עורר את סקרנותי והתעניינתי לדעת במה המדובר.

נענה האיש ואמר: ראובן ושמעון הם שני יהודים בבני ברק – ראובן הוא אברך תלמיד חכם מופלג, הממית עצמו באהלה של תורה ופרנסתו דחוקה מאד, ושמעון חברו הטוב של ראובן הוא אדם תורני וקובע עיתים לתורה, אך לפרנסתו הוא עוסק במסחר ורואה ברכה בממונו.

הדחקות והמחסור בביתו של ראובן היו נוראים, והגיעו הדברים לידי כך שסעודת השבת בביתו כללה קופסת טונה קטנה לכל בני הבית. וזה היה ה"בשר ודגים וכל מטעמים" שלהם…

כשנודע הדבר לשמעון הוא הזדעזע, ובו במקום פנה אל ידידו ראובן ואמר לו: "מהיום והלאה כל צרכי השבת שלך – עלי!". בלית ברירה נעתר ראובן להצעה. ואכן מכאן ואילך החל ההסדר החדש לפעול בקביעות. ראובן קנה לביתו את כל צרכי השבת, שמעון שילם, והכל בא על מקומו בשלום.

אבל גלגל חוזר בעולם. הגיעו זמנים קשים לשמעון והוא ירד מנכסיו. סכומי התמיכה שלו בראובן, שפעם היו שוליים ולא הורגשו בכיסו, הפכו להיות כבדים מנשוא עבורו. אולם למרות מצבו לא סיפר לראובן מאומה, והתמיד להעביר לו את כל הוצאות השבת שלו כמימים ימימה.

באחד הימים נודע הדבר לראובן. הוא מיהר להתקשר לידידו הטוב שמעון וטען כלפיו: "מדוע לא סיפרת לי שנקלעת לקשיים, ואין באפשרותך להמשיך את תמיכתך בי?". לאחר מכן הודה לו מאד על עזרתו הרבה עד היום, והודיע לו כי מכאן ואילך הוא אינו מסכים עוד להיעזר בו.

אך שמעון בשלו: "הלא הוצאות השבת אינן נכללות בכלל המזונות הקצובים לאדם מראש השנה. כלומר, הוצאות השבת אינן על חשבוני כלל והן לא תלויות במצבי הכלכלי, ואדרבה מי שמוסיף בהן – מוסיפים לו. ואם כך, מדוע אתה מתערב בחשבונות שלי?"…

"אמנם הוצאות שבת אינן נכללות במה שנגזר ונקצב לאדם בראש השנה" – דחה ראובן את טענתו – "אבל כאן מדובר ב'הוצאות שבת' שלי ולא שלך. התשלום שלך בעבור הוצאות השבת שלי אינן בגדר 'הוצאות שבת' שלך, אלא בגדר צדקה וחסד שאתה עושה איתי. והרי על צדקה וחסד לא נאמר שהם אינם בכלל מה שנגזר ונקצב לאדם בראש השנה".

אך שמעון מתעקש: "התשלום שאני משלם לך בעבור הוצאות השבת שלך, נחשב גם כ'הוצאות שבת' שלי, משום כך אני נחוש להמשיך לכסות את כל הוצאות השבת שלך, בדיוק כפי שגם אינני חוסך בהוצאות השבת בביתי, למרות המצב הדחוק שנקלעתי אליו".

את כל הדין ודברים הזה סיפר האיש לרבי אליהו מן ב'בר מצוה'. כשסיים האיש את דבריו פנה אל רבי אליהו ואמר: "כיון ששני הצדדים לא הגיעו לעמק השווה, הם החליטו להביא את דינם להכרעת רב. ולכן כשפגשתי אותך עכשיו, חשבתי כי נכון יהיה אם תביא את המקרה לפני רבי חיים כדי שיפסוק בדינם".

ואז שאל אותו רבי אליהו בסקרנות: "אמור נא לי, מה הקשר שלך לענין?""

אני הוא 'שמעון'", השיב היהודי בפשטות…

למחרת בבוקר ניגש רבי אליהו לרבי חיים שליט"א, וסיפר לו את כל אותו מעשה. כששמע רבי חיים את הדברים התרגש עד דמעות. אשריכם ישראל שאלו דיני תורה שלכם! מרוב התרגשות לא יכול היה להשיב, ורק לאחר ששבה אליו רוחו התייחס לגופו של ענין ואמר:

"בעצם יש כאן שני נידונים. נידון אחד: הרי 'שונא מתנות יחיה', ואם כן, יכול ראובן לטעון: אני רוצה לחיות, ולכן אינני מוכן לקבל את נתינתו של שמעון, ומלבד זאת יש כאן נידון שני: ראובן אומר לשמעון, כל עוד מצבך הכלכלי אפשר לך להחזיק אותי ולתמוך בי, הסכמתי. אבל עכשיו שירדת מנכסיך אינני רוצה ליפול כמעמסה עליך. נכון שמצבי דחוק, אבל הלא גם מצבך דחוק, ומהיכי תיתי שאתה במצבך תמשיך ותכסה את הוצאות השבת שלי?

"הוסיף רבי חיים: "לגבי הנידון הראשון, יש ש"ך המפרש שמה שנאמר 'שונא מתנות יחיה' הכוונה שמי ששונא מתנות יזכה לאריכות ימים, אבל מאידך גיסא אין הפסוק בא לומר שמי שאוהב מתנות לא יחיה. לפי זה יש לומר כי טענת ראובן בנידון זה – איננה טענה".

העיר לו רבי אליהו: "אבל הרי יש 'פרישה' ב'חושן משפט' סימן רמ"ט שמפרש שלא כהש"ך, ולפיו יש לפרש שאכן הכוונה ב'שונא מתנות יחיה' שמי שאוהב מתנות – לא יחיה. ואם כן, ראובן יכול לטעון, אמנם יש ש"ך, אבל אני חושש לפירוש של ה'פרישה'".

אמר על כך רבי חיים: "זו אינה טענה! באמת לפי ה'פרישה', בדרך כלל אין לקבל מתנות מן הטעם של 'שונא מתנות יחיה', שאהבת מתנות עלולה לקצר חיים, חס ושלום, אבל כל זה בעלמא, אך לגבי שבת – אין חשש כזה, כי השבת היא מקור הברכה ואי אפשר להינזק ממנה. אם האדם נוטל מתנה מחברו לצרכי שבת – גם ה'פרישה' מודה שאין בזה חשש של 'שונא מתנות יחיה'".

ובאשר לנידון השני, הורה רבי חיים ששמעון ימשיך לתמוך בראובן, ובזכות זה יעזרהו ה' וישוב וירווח לו כבתחילה.

כעבור כמה ימים הזדמן רבי אליהו מן לביתו של רבינו מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, וסיפר לו את קורות אותו 'דין תורה'. כששמע ראש הישיבה את הדברים, אמר: "נכון פסק רבי חיים שליט"א, שעל שמעון להמשיך ולתמוך בראובן כפי שנהג עד כה במשך שנים, אך יש להוסיף ולומר טעם בזה, שהרי צודק שמעון בטענתו, שהתמיכה שלו בראובן נחשבת כ'הוצאות שבת' של שמעון. וכל כך למה? שהרי שמעון הוא ידיד קרוב לראובן, וכשהוא יושב בביתו בשבת, ושולחן השבת שלו מלא כל טוב, והוא יודע שבאותה שעה ממש יושב ראובן בביתו חסר-כל, ואין לו במה לענג את השבת, הרי שמעון עצמו מצטער על כך, ונפשו עליו עגומה, והמאכלים שאוכל אינו מוצא בהם טעם. וכיון שה'עונג שבת' של שמעון מושפע לרעה מחמת מצבו של ראובן, נמצא שהתשלום ששמעון משלם לראובן, כדי שיהיה לו במה לענג את השבת, הרי זה ממש 'הוצאות שבת' של שמעון עצמו"…

חזר רבי אליהו אל רבי חיים שליט"א והשמיע בפניו את סברתו של רבינו זצוק"ל. אך רבי חיים דחה סברא זו באמרו: "דבר זה נחשב 'הוצאות שבת' על פי המוסר, אבל לא מדינא דגמרא. כאשר אמרו חז"ל שכל מזונותיו של אדם קצובין מראש השנה חוץ מהוצאות שבת, הם התכוונו להוצאות שבת ישירות שיש לאדם בביתו. שאם לא תאמר כן, הלא אין לדבר סוף, שהרי כל אדם בעל נפש שמסב לשולחן השבת, בוודאי חסר לו ב'עונג שבת' שלו, בידעו שבאותה שעה ממש יש בתים רבים ששולחנם ריק, ואם כן נאמר שהוא יכול לקנות את צרכי השבת של כל עניי ישראל, והכל יחשב לו ל'הוצאות שבת' שלו, אשר לא נכללות בגזרת המזונות שבראש השנה ודבר זה לא יתכן לומר".

(מתוך 'ומתוק האור')

קרדיט: דרשו